top of page

על המשותף בין בישול לקדרות


למדתי קדרות אצל מורה מאוד סיסטמטית.

היא למדה אותי לנהל מחברת שבה יש מידע לגבי כל כלי שיוצרים: משקל, קוטר וגובה לפני שמתחיל העיבוד, וגם אחרי שהכלי מוכן לכניסה לתנור.

המטרה היא שניתן לבדוק במחברת מה נדרש בכדי ליצור בדיוק אותו כלי שאהבנו שוב ושוב. זה בסה"כ ממש הגיוני, נכון?


על כן, מאז שאני יוצרת כלים בסטודיו שלי, אני מנסה להתנהל כך, כי אני מבינה את יתרונות השיטה. כך שתחילה אני שוקלת כל גוש ורושמת במחברת. אבל אז, הסגנון החופשי משתלט עלי. כבר לא בודקת גובה ולא קוטר, למרות הידיעה שממש כדאי לי.


כשהבנתי שהשיטה זו ואני לא ממש חברות, בחרתי להפסיק לנהל מחברת מלאת נתונים, ופשוט לזרום עם הסגנון שלי. אם אני רוצה להכין זוגות, לדוגמה, של קערות לקורנפלקס, אני מכינה הרבה גושים באותו משקל, מתוך ההיגיון (שהוא גם בריא בעיניי) שמתוך 6 או 8 קערות שאצור, אוכל לסדר אותן בזוגות - אם לא במאה אחוז שוות, גם ב80-90 אחוז, שזה גם לא רע.


חשבתי השבוע שאין לי מה להתפלא מדרך העבודה שלי. הרי כך בדיוק אני מבשלת. לפעמים מסתכלת על רעיון כללי במתכון שבספר או באנסטגרם, ויוצאת לדרך חופשית. ולרוב, פשוט מבשלת לפי החושים. התוצאה היא הרבה פעמים מוצלחת, ולגמרי תוצאה של תהליך בישול מהנה. אמנם לפעמים יש פקשושים, ולא יוצא טעים או מעניין כמו שקיוויתי.


והאמת? כך קורה גם עם הכלים.


ואם אני מתאכזבת, אני מזכירה לעצמי כמה כיף היה לי בדרך.


אני מסתכלת על הכלים שבתמונה, וכבר מתחילה לחשוב איך לסדר אותם בזוגות.





2 views0 comments
bottom of page