top of page

הארון שלו והארון שלה

סיימתי שישה מפגשים עם ארונות הבגדים של הורי.


סידור הארון של אבא היה יחסית פשוט. קבענו שלוש פגישות, בהם הוצאנו תכולת הארון, מיינו, פזרנו והכנסנו בחזרה, פחות או יותר, חצי מהכמות.


אחר כך עברתי לסידור ארון אמי.

לצערי כבר מספר שנים שהיא לגמרי סיעודית, והצרכים שלה מבחינת ביגוד השתנו והצטמצמו.

לא עוד מנהלת מרכז יום לקשישים ברמת גן, המתלבשת בהלימה לתפקידה, לא עוד אישה עם חיי משפחה וחברה עשירים היוצאת לבילויים, למסעדות וקונצרטים.


עכשיו היא יושבת בכורסא ברוב שעות היום, והמטפלת מלבישה אותה בבגדים נוחים.


מודה שמיון ארון הבגדים שלה היה לי קשה במיוחד.

לאמי היה טעם משובח בבחירת בגדים. בחרה אותם עדינים ועם המון חן, והם התאימו לחלוטין למי שהיא: איכותית, נגישה, דואגת לאחר, ופשוטה במובן הטוב.


מטרת המיון הייתה להוציא את מה שלא נחוץ יותר ולפנות מקום בארון, לנוחות המטפלת בהתארגנות בחיי היום יום.

כאמור, עבורי זה לא היה פשוט. כל בגד שהוצאתי מהארון העלה זכרונות, מחשבות ורגשות.


הבנתי למה בני משפחה בוחרים להעזר באנשי מקצוע לפירוק ופינוי בית הוריהם. לא שזה המצב שלנו, חס וחלילה, אבל טעמתי קמצוץ ממנו. ומהניסיון הזה חשבתי שדווקא לבחור לעבור את תהליך הפינוי הוא חלק חשוב במסע שלנו. הוא מאפשר התבוננות בקשר עם ההורים, בימי חיינו כמשפחה גרעינית, ולהביט בעוד המון אסימונים שצצים ולפעמים אף עוזרים להבין דבר חשוב.


אח"כ מומלץ להשתחרר קצת.


לא פלא שהנטפליקס והצעידות עם פודקסטים מעניינים ואפילו מצחיקים ( באות בזמן/ לשחרר את הדב) תופסים אצלי זמן לא מבוטל.


צילום: לוסיאנה ברסלר

40 views0 comments
bottom of page