אתגר הריצה

אני רצה מחודש מרץ.

התחלתי בסגר הראשון, במטרה להגשים חלום כל עוד אפשר (בכל זאת גיל 60 וחצי אז): להשתתף במירוץ 10 ק"מ.

לרוץ למרחקים אף פעם לא היה לי קל. בפעמים הבודדות שניסיתי בעבר, לאחר 150-200 מטר חוסר החמצן הורגש ומשך אותי להפסיק. פעם אחת בלבד התחלתי להתכונן לריצת 10 ק"מ, ותאונת סקי הרסה לי את התכנית. ועזבתי.

ובכל זאת, בביתי הריצה היא חיה ותוססת בקרב ילדי. ספציפית אצל בני הבכור, ספק אם עובר שבוע בלי מינימום 6 ריצות ארוכות. ובעבר הרחוק והרבה לפני שהיה טרנדי, אחי הצעיר רץ בגיל 16 במרתון שלם בטבריה. אפילו בעלי שכבר לא רץ, השתתף פעם במירוץ 10 ק"מ. אכן לא מעט השפעות.

הסגר הראשון היה זמן מושלם להחזיר את החלום הישן לשולחן העבודה. מה גם שמבחינה פסיכולוגית הוסיף לי מטרה להתמקד בה, בתקופה שכידוע שלט חוסר הבטחון. ההתמקדות, והסיפוק שבהתמדה וההתקדמות היוו עבורי נשק חשוב לשמירה על מורל גבוה.

למה אני מספרת את כל זה?

לפני כמה שבועות ביקרתי אצל רופא המשפחה שלי, על מנת לבדוק פשר של שריר תפוס באגן. ומהון להון דיברנו על נושא הריצה. והרופא התלהב, כמה שהוא התלהב מזה שבגילי יצאתי לאתגר זה. הוא החליט שאני "באלפיון העליון" – ובהחלט לא התכוון למצבי הכספי, ואפילו לא לבריאותי, אלא למצב נפשי.

ושוב, למה אני מספרת את זה? כי מאז, הדרייב הרציני שלי הפך להיות שאני ב"אלפיון העליון" . מתי שאני עייפה וכמעט רוצה לעבור להליכה, אני נזכרת במילותיו. וגם לפעמים לפני היציאה, כשקר בחוץ ואולי עדיף לשקוע בארוחה טובה, יין ונטפליקס.

המסקנה מהסיפור שלי היא כל כך פשוטה וקלה לביצוע: נדרש רק למצוא מילה שתופסת אותך וגורמת לך להמריא.

אני כנראה הייתי זקוקה לשמוע שאני מיוחדת. פסיכולוגיה בגרוש שהכי עובדת.

לשימושכם החופשי עם בני זוג, ילדים, הורים, חברים, והכי חשוב...עם עצמכם J